<h1>נמוקי יוסף — כתובות</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[כתובות ק"י ע"ב] מתניתין הכל מעלין לארץ ישראל. ואחד הנשים וכו'. פירוש אפילו האשה כופה את בעלה לעלות ולדור שם. כתב הריטב"א ז"ל, וז"ל הכל מעלין, ואפילו לאחר החורבן. דאכתי הוי חבת הארץ, וכדאיתא בגמרא. ומיהו שמעתי מרבינו דדוקא כשיש שם ישוב ארץ ישראל ושאין סכנה בדרכים ושאינו צריך לעבור ים מפני שהוא בחזקת סכנה עכ"ל.
<h2>דף ז:</h2>
[כתובות צ' ע"א] גמרא. מדקתני ראשונה קודמת לשניה. פי' לגמרי, דאפילו דיעבד מפקינן. בן קודם לבת, גבי ירושה, ובודאי אם קדמה הבת ותפסה מפקינן מינה. וכן פסקו הגאונים ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה לא גבה, ופירשו המפרשים ז"ל טעמא משום דקיי"ל שעבודא דאורייתא וטרפה ממשועבדי. והא דאמר רב אדא בר אהבה בריש פרק אין בערכין מה שגבה גבה, במטלטלין הוא כפשטה. א"נ התם תרווייהו על פה נינהו, ובעל חוב מאוחר שגבה אין בעל חוב מוקדם על פה טורף ממנו, דכל שאינה טורפת מן הלקוחות אינה טורפת מן התופס בחובו. כן כתב הרמב"ן ז"ל. והא דאמר דבמטלטלין אין בהם דין קדימה לכתחילה וחולקין בשוה, ואם קדם מאוחר וגבה מה שגבה גבה. כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל, והוא בשם רבו הרמב"ן ז"ל, שאם שעבד לראשון מטלטלי אגב מקרקעי חזר דינם כקרקע, וכשם שטורפם מלקוחות כך טורפם מבעל חוב מאוחר, כיון דקיי"ל דמה שגבה לא גבה. ומיהו לעולם לא אמרינן מה שגבה לא גבה אלא בדליכא בני חרי כלל, אבל בדאיכא בני חרי ואפילו זיבורית, לא מפיק מידי בעל חוב מאוחר, אלא א"כ היה לו אפותיקי מפורש. והא דאמרינן לא גבה, אפילו גבה בב"ד הוא דגוביאנא בב"ד הוא.
<h2>דף כא:</h2>
[כתובות צ"ח ע"א] ותבעי לך הכרזה. כדתנן שום היתומים שלשים יום, כדי שימכר הדבר בשיוויו. ואם מכרה בהכרזה הרי הוא ידוע בכמה מכרה ואינה צריכה שבועה.
[כתובות צ"ח ע"א] הכרזה לא וכו'. כלומר שאינה צריכה הכרזה. ולא קשיא מהא דתנן שום היתומים ל' יום. דהיינו כשב"ד מוכרין, דכיון דאם טעו בפחות משתות מכרן קיים צריכין הכרזה, כדי שלא יפסידו נכסי יתומים. אבל גבי האלמנה, שאפילו מכרה שוה מנה ודינר במנה תנן דמכרה בטל, אינו יכול לבא לידי הפסד יתומים.
[כתובות ק' ע"ב] בקר וערב. ואמרינן התם [ערכין כ"א ע"ב] מ"ש בקר וערב, אמר רבה בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים, ואומר שדה פלוני בסמניה ובמצרניה כך היא יפה ובכך היא שומה, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. על מנת לתת לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו. למה לי למימר הכי, משום דאיכא דניחא ליה באשה דשקלה לה. ואיכא דניחא ליה בבעל חוב דמיקל בזוזי.
<h2>דף כב.</h2>
[כתובות ק' ע"ב] אמר אמימר משמיה דרב יוסף ב"ד שמכרו שלא וכו', פירוש וחוזרין, ואין אומרין מה שעשה עשוי וישלם מביתו, אלא הדרי זביני ל' יום. התם בערכין אמר רב חסדא להכריז רצופין ל' יום בשני ובחמשי ששים יום. ואע"ג דכי חשיב מר ליומי הכרזה לא הוו אלא תמני סרי יומי, כיון דמשכא מילתא שמעי אינשי.
[כתובות ק"י ע"א] והא דאמרינן דגביות שוות הוי אפוכי מטראתא, אפילו מת א' מהם והניח יתומים קטנים אמרינן כן. דאע"ג דקיי"ל פרק שום היתומים דלא מגבינן מיתומים קטנים עד שיגדילו, וא"כ אין הגביות שוות, שאלו יגבו עכשיו והני לא יגבו עד שיגדלו היתומים. לא קשיא, דהיינו דוקא לגבות מהם, אבל הכא שהוא תופס ואביהן של יתומים לא מצי לאפוקי קרקע זה מידו, כדאמרן דלענין אפוכי מטרתא זה עומד בשלו וזה וכו', יתומים נמי לא מפקי לה דתפיסה דמחיים היא וכיון דתפס תפס. והכי מפורש בגמרא הכא עלה דרב ששת. ונפקא לן לענין דינא כרב נחמן דהלכתא כוותיה, דהא לא פליגי בעידית וכו' שהגביות שוות, כדמפורש לעיל בגמרא. וכן הדין לענין מטלטלין דהאי דינא אפילו מטלטלין משתעבדי לב"ח. ובכל זה הסכימו רוב המפרשים ז"ל.
[כתובות ק' ע"ב] בשעה שאין מכריזין, כבר פירשתי לעיל דלאו דוקא הני, דה"ה לכל צרכי היתומים, דבגמרא (דכריתות) [דערכין] לא נזכר שום ל' אלא לכתובת אשה משום חינא. אלא הכא מיירי שלוו מאחרים לצורך הני תלת מילי, ואין מאחרין המלוין מלפרוע עד ימי משך האכרזתא, כדי שלא תנעול דלת, כדפי' בתוספות, והרמב"ן ז"ל הסכים לדבריהם.
[כתובות נ"ד ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה וכו'. פירוש התובעת כתובתה, בין על ידה בין על ידי שליח, כן כתב הריטב"א ז"ל. ודוקא שתבעה לב"ד הקבועין לדון לאנשי עירם ואע"פ שאינם סמוכין כיון שמומחין הם לרבים, כדמשמע פרק השולח גבי ההיא אתתא דאתיא לקמיה דרבה בר רב הונא למתבע כתובתה וכו' ואמר לה מזוני נמי לית לך, מהא דרב יהודה אמר שמואל וכו', ורבה בר רב הונא לאו סמוך הוה אלא מומחה וקבוע לאנשי עירו, אבל ג' הדיוטות שאינם קבועין לעירם לא, כדאמרינן לקמן פרק אלמנה ר' שמעון אומר מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד וק"ל באלו מציאות דא"א בלא ב"ד הדיוטות הבקיאין בשומא, אלמא שלא בב"ד קאמר ר"ש, וקיי"ל הכא דתובעת כתובתה לית לה מזוני, ושמעינן ליה לר"ש דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד מומחין ש"מ דתובעת כתובתה בב"ד הדיוטות אית לה מזוני. והא דאמרינן הכא דתובעת כתובתה לית לה מזוני הינו דוקא כשתובעת כל כתובתה דלא שיירה מידי ומעצמה שלא מחמת האונס, אי שיירה אפילו שוה פרוטה דעת הרמ"ה ובעלי התוספות ז"ל דלא אבדה מזונותיה דהיינו בכלל מקצת כסף ככל כסף. אבל דעת רבינו אלפסי ז"ל ורש"י ז"ל דלא אמרינן מקצת כסף ככל כסף אלא דוקא כשתפסה היא בעצמה, אבל כל שבאת לב"ד לתבוע אפילו מקצת כתובתה אבדה מזונות. והסכימו הגאונים ז"ל בין תבעוה לינשא ונתפייסה בין זנתה בין כחלה ופקסה משום הני מילי לא אבדה מזונותיה. וכן אי מחמת האונס כגון שאין מעלין לה מזונות בשופי או שמתקוטטין עמה או מפני שחוששים שלא יפסידו יורשין זכותה לא אבדה מזונותיה, דהא לא מחלה להו, וגם אינה תובעת מדעת כדי להנשא כי הם הגורמים והכי איתא בירושלמי התובעת כתובתה אבדה מזונותיה א"ר אסי ובלבד מן השופי הא מאונס לא. וכן נמי אם נתכוונו לרמותה והשיאוה עצה לתבוע כתובתה לא אבדה מזונותיה, כדאיתא בירושלמי ר"פ אלמנה ניזונית הדא ארמלתא דרמון בה ואמרין לה ר' בא בר כהין בעליך תבעה פורנה ואבדה מזונותיה, כד אשתמעון מלייא קומי ר"י אהדרה למזונה, והא דאמרינן דאם תבעה מדעת עצמה אבדה מזונותיה, אפילו בתביעה גרידתא והדרה ואיחרטא לה בין דאיתחרטא מעצמה או מחמת דלא יהבי לה כתובתה או מחמת דשבקה מלתבעה מחמת דלא אשכח סהדי לקיומי לכתובתה, מ"מ אבדה מזוני מההיא עובדא גופה דרבה בר רב הונא דאמר לההיא אתתא רב לא מגבי כתובה לארמלתא, אמרה ליה א"כ הב לי מזוני ואמר לה מזוני נמי לית ליך וכו' כדלעיל אין בזה חולק. מכרה כתובתה וכו' כדפרישנא משכנה כתובתה. אע"ג דעדיין נשאר לה בה מקצת כסף דודאי לא משכנה אותה (כבכל הסך) [ככל סך] הכתובה, מ"מ כיון דשעבודא כולה לאחרים כמי שגבתה כולה לענין זה הריטב"א ז"ל.
[כתובות פ"ו ע"א] אמר ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת וכו', פי' מצוה, ואע"ג דמשנה שלימה היא דתנן המלוה את חבירו גובה, דמשמע בבית דין ועל כרחו של לוה, וכן מדכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו נפקא לן דהוא אינו נכנס, הא שליח בית דין נכנס, וא"כ למה לי מטעם לאמת דבריו, ואיהו נמי מאי קא בעי מתניתין היא דכופין. לא קשיא, דאיכא למימר דהכא קא בעי היכא דלית ליה מקרקעי אלא מטלטלין והבריחם, אי כייפינן ליה בגופיה לקיים מצותו.
[כתובות פ"ו ע"א] אמר ליה תנינא בד"א, שלוקה ארבעים. היינו במצות לא תעשה, אבל במצות עשה מכין אותו קודם שיעבור על המצוה, בעוד שיש בידו לקיים. וכיון דאמרינן שכופין על המצוה, ואפילו במצוה דרבנן נמי, וכדאשכחן מצוה לקיים דברי המת ואמרינן בהשולח כופין את היורשין ועושין אותו בן חורין. הילכך כופין יתומים גדולים לפרוע חוב אביהם, דהא אמרינן מצוה על היתומים וכו'. ומיהו דוקא בדאיכא אחריות נכסים, אבל במטלטלי אע"ג דאיכא מצוה אין כופין, כדמוכח פרק מי שהיה נשוי, גבי קטינא דארעא. וטעמא דמילתא, דמצוה זו משום כיבוד, ומצות עשה [של] כיבוד מצות עשה שמתן שכרה בצדה, ואין בית דין של מטה מוזהרים עליה. ואע"ג דאמרינן בהגוזל, דדבר המסוים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם, לאו דוקא כבוד לחודיה, דהתם אף קלון איכא. ומשום הכי חייבין, דמשמע דכייפינן להו, כן כתב הרא"ש ז"ל.
<h2>דף כב:</h2>
[כתובות פ"ז ע"א] נפרע שלא בפניו. דעת רוב הגאונים ז"ל דהא אפילו בדכתב לה נאמנות מפורש, משום דכי הימניה דוקא בפניו, שאינה מעיזה. אבל שלא בפניו לא הימנ(י)ה. וכיון דנפרע שלא בפניו תקנתא הוא דיו לבעל חוב שיגבה בשבועה, וה"ה לכתובת אשה. ומיהו אי כתב לה דהימנה אפילו שלא בפניו פשיטא דמהימנא. וכתבו מן הראשונים ז"ל דאם כתב לה נדר ושבועה כו' ולא לבאין ברשותי, דב"ד הפורעין אותה שלא בפניו קרי באין ברשותו, וגובה בלא שבועה. וכתב הריטב"א ז"ל שהדין דין אמת. וכתב רבינו אלפסי ז"ל דלענין משועבדין לא מהניא שום נאמנות, דכיון שהוא חוב לאחרים שאין לו במה יפרע לאותם אחרים לאו כל כמיניה להימוניה לזה ולהפסיד אחריני דלא מהניא נאמנות אלא לגבי דידיה ועל יורשיו אבל לגבי אחריני לא.
[כתובות פ"ח ע"א] ונפרעת שלא בפניו וכו' אמר רבא אמר רב נחמן וכו'. פירוש אפילו בעל חוב דאין בו משום חינא, כיון שיש בו משום נעילת דלת נפרע שלא בפניו ובשבועה. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל. ומיהו כיון דקיי"ל לא יתבע מן הערב תחלה, וקיי"ל נכסוהי דבר איניש ערבין ביה. אם איפשר לשדורי ולאודועי ליה משדרינן ומודעינן, וכדמשמע בירושלמי דאין נפרעין שלא בפניו. אבל אי לא איפשר עבדינן כרב נחמן דהלכתא כותיה. ובערכין פסיק נמי תלמודא בהא כדרב נחמן, מדמקשינן ומפרקינן מינה ואע"ג שרבינו חננאל ז"ל חולק בדבר.
[כתובות פ"ח ע"א] ואתה נועל דלת וכו'. משמע מהאי טעמא דלא תקנו אלא בשלוה ממנו כאן והלך לו. אבל אם הלוה לו במקום אחר והוא בא לכאן לגבות מנכסיו שיש לו כאן אין מגבין לו שלא בפניו. אלא ילך באותו מקום ואם יפסקו עליו שם שראוי לגבות ומייתי אדכרתא בידיה, מגבינן ליה, דבהא ליכא טעמא שנוטל מעותיו והולך לו, וכן אני דן. לשון הריטב"א ז"ל.
<h2>דף כד.</h2>
[כתובות נ"ד ע"א] אלמנה, רב אמר שמין מה שעליה, ושמואל אמר אין וכו'. פירוש שמין מה שעליה כשמגבין ב"ד כתובתה שמין בגדיה לפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני לה אדעתא למשקל ולמיפק(א). ואמרינן בגמרא שכן הדין בלקיט או שכיר שגר בבית בעל הבית. ומנח ביה רב כהנא סימנא, לקיט יתמא שלח ופוק ארמלתא שלח ופוק ולאו למימרא שיפשיטם ערומים ויסלקם במעות שזה אינו מן הראוי, אלא לומר שאינן שלהם לגמרי, אלא או יקבלום בדמיהם או יפשיטו אותם מעליהן. וכתב רבינו אלפסי ז"ל דשמעינן מטעמא דגמרא דאמר אדעתא למשקל ומיפק לא אקני ליה דגרושה אין שמין מה שעליה דאיהי לא נפקא אלא איהו הוא דמפיק לה בעל כרחה. ואני אומר אף אנו נאמר בשכיר כשיוצא תוך הזמן שהיה סבור המשכיר שיעמוד עמו, אבל אם מחמת המשכיר הוא שאינו רוצה בו אין שמין מה שעליו. ועוד נ"ל מדנקט הרב ז"ל גרושה ולא נקט יבמה שהיתה רבותא טפי דיבמה נמי אף על פי שרוצה להתיבם והיבם אינו רוצה שמין מה שעליה והדין נותן כן, שהרי שייך למימר אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה דלגבי דידיה למפק הוי דאע"ג דהיבם במקומו עומד ולקיים שמו בישראל, מ"מ בענין כזה שהוא כדי לשמשו לא הוי במקומו ולמשקל ולמפק קרינן ליה ואפילו לענין הזרע דאמר רחמנא להקים שמו וכשלו הוא בעינן לעיל בת יבמה מהו דליתזון מנכסי המת דלא קרינן לה בנן נוקבן די יהויין ליכי מינאי, דמ"מ לאו מיניה הוא. וכתב הריטב"א ז"ל דעת קצת חז"ל דגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה, ואע"ג דפרק קמא דבבא קמא גבי חלוקת אחין פי' בירושלמי דדוקא בגדי חול אין שמין אבל בגדי שבת שמין, התם הוא [דאחין לא מקנו לה אלא] דוקא בגדי חול (ולא) כדי שלא יפשיטנה ערומה אבל בגדי שבת דלהתייקר עשויין לא, אבל בעל לאשתו אקנויי אקני ליה בין בחול בין בשבת, דתנן בערכין אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך והגזבר בא למשכנו על ערכין הכתובים בפרשה. לשמן. בגדים שצבע לשם אשתו ולשם בניו ואע"פ שלא לבשום עדיין אלמא בגדיה שלה כשמואל ואפילו בכסות של שבת, וכיון שכן כ"ש שאינו יכול ליתנם ולא למכרם ולא למשכנם הריטב"א ז"ל.
